אני חושבת בהיסטריה, נזכרת במתנה של ליאנדרוס, תופסת את המגן הזעיר בתיקי, מצמידה אותו לזרועי וצורחת “ארטמיס”. אנה מרפה את המיתר באיטיות ואוספת את החץ, מחזירה אותו לאשפה. “מה זה עושה?” היא שואלת, מתווה בראשה לעבר המגן.

“הודף חיצים בעלי ראש ברזל, שלוש פעמים ביום.”

“ולמה הוא לא עליך מלכתחילה, ומופעל?”

הצג שרשור

אני נדה לו, יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת מאחורי - וחץ נתקע בקיר, פחות מצעד ממני. אני מזנקת בבהלה הצידה, ורואה את אנה דורכת חץ שני.

“מה את עושה?” אני זועקת.

“מאמנת אותך. בלמי את החץ הזה.”

“אבל אני לא מוכנה!”

“ואת חושבת שבטרנסילווניה יחכו שתהיי מוכנה?” הוא מרימה את הקשת.

“אני לא יכולה להטיל לחשים! זו אספיס זרה!”

“וזה מה שתגידי למה שלא יהיה שינסה להרוג אותך שם? את חושבת שיהיה אכפת לו? אני אעשה לך הנחה ואספור עד שלוש.”

מעל למבנים והחדרים סביבי מופיעים שמי תסלוניקי כפי שהם בחוץ. אני שומעת את שאיפת האוויר של כלואי כשהיא נכנסת בפעם הראשונה לאיפרכיה. אנה הולכת לפני, מפנה גימנטס מדרכי, ואני מנווטת את הנבל אל חדר המועצה - החדר הראשון שבו הוא הוצב ושבו ניגנתי עליו. אני מורידה אותו בעדינות אל הרצפה המסותתת, ומנגבת את מצחי.

“ברוכה השבה הביתה, אתנאיס,” אומרת אנה, ודמעות עולות בעיני.

הצג שרשור

אנה וכלואי צועדות לפני, ושאר המשלחת מניקופורוס מאחורי. אם מישהו שוקל לומר משהו על נבל שנע בגובה צעד באוויר במרכז הרחוב ומגיב לתנועות ידה השמאלית של אשה צעירה, מבט אחד של אנה מניא אותו מכך. רבע שעה של הליכה איטית לאחר מכן, אנחנו בפתח של חנות הבדים; אנה אצה פנימה, פותחת את דלת הסתרים שמובילה למטה, ומחזיקה אותה עבורי; ואני מורידה את הנבל ללא כל תקלה אל תוך ניקופורוס. העולם משתנה במהירות: האוויר הופך תפל יותר, אבל הצבעים והריחות האחרים חדים הרבה יותר. .

במקרה של מותה של אתנאיס, על כלואי למסור את ההודעה למאגה מינרווינה מלוע פיתון. במקרה של מותה של כלואי, אתנאיס תמסור את ההודעה ל…’?” היא נועצת בי מבט, והפעם הוא נטול כל הומור. בפעם הראשונה אני מבינה עד כמה רציני המסע.

אני בולעת. “אנשי המשמר של לוע פיתון.”

היא מהנהנת. “אעתיק את זה לכתב נקי, שתינו נחתום, ואחתים את קלאוס.”

“מה יקרה אם שתינו לא חוזרות בחיים?”

היא מחייכת. “אז בזבזנו רבע שעה בניסוח חוזה.”

הצג שרשור

“איפה למדת לנסח חוזים? את לא עורכת דין.”

“זה חלק בסיסי בלימודים בשבט שלי, אנחנו עוסקים המון במסחר ולא רצוי שנהיה תלויים בעורכי דין.”

“רגע, מי אוכף את ההסכם?”

“ברגע שאני חותמת עליו, כל ארכון, והמועצה של לוע פיתון, שלה את חבה נאמנות. אבל עכשיו אנחנו מגיעות לסעיף הקשה מכולם.” היא שואפת. “’היה ואחת מן השתיים, כלואי או אתנאיס, לא תשובנה לדלפי בחיים, האחרת מתחייבת להודיע ליקיריה על מותה.

ובן האנוש אץ אנה ואנה, עוסק במלאכות הבוקר הרבות, והחתול הביט בו בפליאה. ואמר בן האנוש לעצמו: הוא איננו מבין את מעשי כי איננו מסוגל להבין.

ושוב הביט בו החתול, ובן האנוש אמר: הוא איננו מבין את מעשי כי אין להם פשר.

ובן האנוש התעלה.

(נכתב במקור ב-1.3.2018, נכון גם היום.)

ואז אתנאיס מתחילה לשיר: המילים הן בניב הימאים, שרובו יווני אבל מכיל מילים מכל שפה באזור הים שלנו, והן גסות להחריד; בכל זמן אחר הייתי מסמיקה, אבל עכשיו הן מצחיקות כל כך. ובאיטיות היא משנה את המנגינה: המהירות יורדת, הופכת למהורהרת, ומראות של ים סוער, ספינות מטלטלות בסופה, ונשים שממתינות, נואשות, על חוף; המילים עדיין גסות, אבל הן מאבדות את העוקץ שלהן, מראות פגיעות ופחדים מאחוריהן.

הצג שרשור

אתנאיס עומדת לענות כשאנה קוטעת אותה. “אתנאיס, אולי תנגני משהו?”

“זו בריחה,” היא ממלמלת.

“כשהברירה היא בין שבירה ובריחה, מותר לברוח.” האמירה הזו חורה לי, אבל אני שותקת. גרמתי כבר מספיק נזק. אתנאיס מתחילה לנגן, תחילה בהיסוס (היא החליפה שלוש פתיחות לשירים, אני חושבת) אבל אז היא בוחרת מנגינה ונשארת איתה: שיר מלחים מהיר, קצבי. מראות של ימאים משתכרים אחרי עגינה מציפים אותנו, מגבירים את התחושה שיוצרת המוזיקה; תוך כדקה, אנה ואני עומדות ורוקעות לפי הקצב. כנראה שהיינו רוקדות אם התא לא היה קטן מדי.

“לא קרה כלום. כולנו צריכים עזרה לפעמים.”

אני מרגישה מיותרת שם. אבל אני לא יכולה לצאת. אם אצא, אני לא יודעת אם אוכל לחזור. “גבירתי, אני מצטערת.”

“בלי ‘גבירתי’ יותר, כלואי.” היא משתלטת על קולה. “’גבירתי’ הוא חלק מהבעיה פה.”

הצג שרשור

אתנאיס מתפרצת בבכי שוב. “כלואי, מצאי לי את הלירה, בבקשה”, ואני לא טועה בקול של אנה: זו פקודה. אני מוצאת ומושיטה לה אותה. “הנה, הנה.” אנה פורטת צליל צורם, חורקני, ואתנאיס מרימה את ראשה. “את יודעת שאני לא טובה בזה. קחי אותה ממני לפני שאני אגרום נזק.” ואתנאיס, בהיסוס, מצייתת ומתיישבת; הלירה צמודה לכתף שלה, ידיה על המיתרים.

“אני מצטערת, אנה.” הקול שלה סדוק, היא מנגבת בידה השמאלית את הדמעות - בכעס, אני חושבת. “אני שוב ילדה קטנה.”

היא מעיפה מבט אחד, סוגרת את הדלת, עוקפת אותי ומתיישבת ליד אתנאיס. “אני פה,” היא אומרת, “אני פה.” היא מחבקת אותה ולוחשת “זה בסדר, זה בסדר, את לא שם יותר, אני פה.”

הצג שרשור

“אני יכולה להבין,” הקול שלה עמוק מאד, “אני לא רוצה לדבר על דמאריס.”

אני מחליטה להעיז. “למה?”

“כי… כי…” היא מגמגמת, ואז היא מתחילה להתייפח. היא קורסת קדימה ובוכה, כל גופה מתטלטל, מתנדנד, היבבות גבוהות כמו קינות. אני מבועתת, לא יודעת מה לעשות. אני חושבת לעבור למיטה שלה, לשבת לצידה, אבל אין לי את האומץ; אני מפחדת שהיא תדחוף אותי ממנה.

דפיקות חזקות על הדלת. אני פותחת אותה, גם כי זה מאפשר לי לעשות משהו, ואנה נכנסת פנימה.

הצג שרשור

“הוא אמר שראו אותך ואת המאגה מינרווינה מתנשקות.”

היא נדה בראשה. “לא ידעתי שראו אותנו, אבל זה נכון.” היא מזדקפת. “אני מאוהבת במינרווינה והיא בי. זו בעיה?”

“אני… אני…” אני מגמגמת, “זה לא ענייני, אבל…”

“אל תפחדי לדבר, כלואי.”

“הוא אמר גם שלפני שבע שנים המאגוס קאלימכוס, הפאטרס שלך…”

“הוא לא הפאטרס שלי,” הקול תקיף מכפי שאי פעם שמעתי אותו, “הפאטרס שלי הוא תראסידס. אבל מה קאלימכוס עשה?”

“הוא גירש מלוע פיתון גימנסילית בשם דמאריס, והגימנטס לוחשים ש…”

“הוא *נותן* לי לסכן את עצמי?” היא נועצת בי מבט לא מאמין, “מי שואל אותו? אם הוא בסכנה, ברור שאני אהיה בינו ובין האויב. אני הלוחמת הטובה יותר מבין שנינו. זה רק מתבקש.”

“ומה הוא חושב על זה?”

היא מחייכת. “הוא התרגל.”

הצג שרשור

היא שותקת לכמה שניות. “אני מתנצלת על הטלת הספק,” היא אומרת בסופו של דבר, “אבל…” היא מטלטלת את ראשה. “אבל היא חשובה לי.”

“ואני פחות.” אין דרך נעימה יותר לומר את זה.

היא מטלטלת שוב את ראשה. “זה התפקיד ששתינו לקחנו על עצמו: להגן על מאגוס גם במחיר של סיכון חיינו. כמות הפעמים שהייתי בין נזארס או קלאוס ובין אויב…” היא שואפת אוויר. “לפעמים אני חולמת על זה. ועדיין, זה מה שאנחנו אמורות לעשות.”

“נזארס הוא בעלך.”

“אני מעדיפה לקרוא לו ‘אישי’.”

“והוא נותן לך לסכן את עצמך?”

בתקווה, נמות כשאנחנו מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ומעריכים אותנו. נמות, בתקווה, בקרב הקהילה שבחרנו לעצמנו. אבל הגורל לא ידוע. אולי נמות בתאונה קסומה. אולי נמות בקרב. אולי סתם נדרס על ידי עגלה. אין טעם לחשוב על זה.”

“בחרנו מסלול שמוציא אותנו מהחברה הרגילה.”

“כן. ואני חושבת ששתינו בחרנו אותו במודע. אלה שאלות חשובות, כלואי, אני לא מזלזלת, אבל למה את מפנה אותן אלי?”

הצג שרשור

“אבל מה יהיה הסוף שלנו?” השאלה נפלטת ממני, ואני שמה את כפי על פי: הייתי מחזירה את המילים אם רק יכולתי.

היא פונה אלי. “מה זאת אומרת?”

“איך ייראה סוף החיים שלנו? אנחנו…” אני מחווה תנועות פרועות, “לא חיות חיים רגילים.”

“לא, אנחנו לא.” עוד מנוד ראש. “כמעט אף אחד שחי באחוות לא חי חיים רגילים. וזו הסיבה שאנחנו יכולות לעשות דברים בלתי רגילים: אנחנו חיות עם מאגי, שנמצאים מחוץ לחברה הרגילה. איך זה ייגמר? אנחנו נמות.” היא אומרת את הדברים בלא שמץ של רגש. “כולנו נמות. גם המאגי.

אני בולעת. “זה אומר שכל פגיעה היא פגיעת מוות.”

“זה הרעיון,” היא מהנהנת.

הצג שרשור

אנה נושאת איתה חבילה, וכשאנחנו מתרחקות מהשער היא פותחת אותה, מוציאה מתוכה חרב וחוגרת אותה. אני חושבת שהחרב מכושפת. “הזהרי מכייסים,” היא אומרת, “אם כי אני לא חושבת שהם ינסו להתקרב אליך כשאת איתי.”

“את מסתובבת עם חרב בעיר?”

היא מושכת בכתפיה. “כן. בתסלוניקי אני מסתובבת גם עם הקשת, אבל הבנתי שפה זה ימשוך תשומת לב. שם מכירים אותי.”

“היא נראית מכושפת.”

“היא לגמרי מכושפת. היא תפתח את הווריד הקרוב ביותר למקום שבו דקרתי, והוא לא ייסגר בלי לחש ריפוי."

הצג ישנים יותר
Toootim

מסטודון היא רשת חברתית חופשית, מבוססת תוכנה חופשית ("קוד פתוח"). כאלטרנטיבה בלתי ריכוזית לפלטפרומות המסחריות, מסטודון מאפשרת להמנע מהסיכונים הנלווים להפקדת התקשורת שלך בידי חברה יחידה. שמת את מבטחך בשרת אחד — לא משנה במי בחרת, תמיד אפשר לדבר עם כל שאר המשתמשים. לכל מי שרוצה יש את האפשרות להקים שרת מסטודון עצמאי, ולהשתתף ברשת החברתית באופן חלק.