בפארק הלאומי קאט טיין באמצע סופה טרופית. הנהר השוצף איים להכנס שותף בחושה, אז אספנו את עצמנו ועלינו להרים.

אחרי מנוחה ארוכה מהצפוי בדאלאט הקרה והיפה, ממשיכים לבון מא תוט.

הדרך מדאלאט צפון מערבה היתה עוצרת נשימה. מעברי הרים מתפתלים בין פסגות מג'ונגלות שימחו את ליבה של בטי, ובורות לרוב את רגליה הארוכות.

במעבר האחרון נפח כבל המצמד את נשמתו בת האלחלד. הבחנתי מראש שהוא מתחיל להפרם אבל הנחתי שיחזיק שבוע וחוצמזה יש לי ספייר. בשלוש שעות הוכחתי שהספייר דפוק (חייבים כבל ומוליך, לא חוט נקי), הקלאץ' הלך (הזרוע חופשייה לחלוטין - אין קפיץ), והגיר גמכן (אבד הניוטרל).

ואז הכל הסתדר - הספייר, טבול בשמן מנוע, עובד טוב מהקודם, ואפילו תוספתי הצנוע לקיט התחזוקה - מטליות לחות של תינוקות, מצאה שימוש ובסוף התהליך נראיתי כמו מכונאי ששטף ידיים.
מחר לפלייקו. עוד מטעי קפה וגומי, כנראה.