בפארק הלאומי קאט טיין באמצע סופה טרופית. הנהר השוצף איים להכנס שותף בחושה, אז אספנו את עצמנו ועלינו להרים.
הדרך מדאלאט צפון מערבה היתה עוצרת נשימה. מעברי הרים מתפתלים בין פסגות מג'ונגלות שימחו את ליבה של בטי, ובורות לרוב את רגליה הארוכות.
במעבר האחרון נפח כבל המצמד את נשמתו בת האלחלד. הבחנתי מראש שהוא מתחיל להפרם אבל הנחתי שיחזיק שבוע וחוצמזה יש לי ספייר. בשלוש שעות הוכחתי שהספייר דפוק (חייבים כבל ומוליך, לא חוט נקי), הקלאץ' הלך (הזרוע חופשייה לחלוטין - אין קפיץ), והגיר גמכן (אבד הניוטרל).
ואז הכל הסתדר - הספייר, טבול בשמן מנוע, עובד טוב מהקודם, ואפילו תוספתי הצנוע לקיט התחזוקה - מטליות לחות של תינוקות, מצאה שימוש ובסוף התהליך נראיתי כמו מכונאי ששטף ידיים.
מחר לפלייקו. עוד מטעי קפה וגומי, כנראה.
@michbarsinai בארור. באכסניה שפספסתי בדאלאט האורחים אפילו מוזמנים לעזור לטפל בשדות בהם גדל הקפה האורגני המוגש להם.
אומרים שבעונת האסיף פרובינציות שלמות אפופות בריח הקליה, ובזו שבדיוק עברה, בריח הפריחה, ממנה מכינים דבש מפורסם.
חבל רק שחלק כה רב מהיערות המרהיבים בורא כדי להפוך את וייטנאם ליצואנית הקפה השניה בעולם.