עין, גם בעיני זה פרוייקט ראוי, להתעמק בויכוחי קורונה. אבל מתחשק לי להזכיר לך את עיקרון המפתח: קראת? סכמי!

הצג שרשור

פעם גנבו לי את התיק בים. הוא היה משוכנע שנמצא אותו, מינוס הכסף אבל עם כל הדברים האחרים. מצאנו אותו קילומטר משם בפח זבל. היומן היקר שלי היה בפנים.
יותר מפעם אחת נתקענו מחוץ למכונית הישנה שלנו, הוא השתמש בקולב ומקל כדי לדוג את המפתחות מבפנים דרך חריץ שעשה בחלון (יתרונות של מנגנונים מכאניים), או בשפצורים אחרים כדי להגיע למנגנון הנעילה הפנימי וללחוץ עליו.
הוא ידע לתקן ריצ'רצ'ים.

הצג שרשור

אני אוהבת לתקן דברים שנראים בלתי ניתנים לתיקון. אני אוהבת לעשות דברים בלתי אפשריים.
למדתי את זה מאבא של הילדה שלי. אנחנו כבר לא חברים, אבל זה לא משנה את זה שהוא לימד אותי כמה דברים מאוד חשובים.

הצג שרשור

אבל בינתיים פתחתי את התותים למטרה אחרת - על מנת לחלוק את התגלית המרעישה של היום, שהתגלתה בחצי השעה שבה ניתקתי את העיניים מהמסך ומהויכוחים הזועמים.
*אפשר לתקן תיקתקים!*
הלחצני מתכת הקטנים האלו, שלפעמים מתעייפים ונחלשים ומתחילים להפתח מעצמם? לא יודעת אם זו תופעה מוכרת אבל היו לי כמה כאלו מעצבנים, וברגע של השראה, רגע לפני שאני מחליפה אותם בכפתורים, ניסיתי למחוץ אותם קלות עם פלאייר עדין. עבד!
עכשיו הם נסגרים יפה ומחזיקים.
הטריק הוא ללחוץ ממש בעדינות על הטבעת הקטנה של הצד הנקבי, להצר אותה קצת.

הצג שרשור

ישבתי כל היום ודחיינתי את החיים. במקום להחליף מצעים, לעשות יוגה, לתכנן את הימים הבאים.
התמסרתי לתחביב שלי בשבועות האחרונים - להתעמק בויכוחי קורונה ברשת.
זה לא בדיוק נופל להגדרה של דחיינות, נדמה לי שזה הפרוייקט העיקרי שלי עכשיו. אני לא יודעת אם אני בורחת ממה שיש לעשות או נמשכת לדבר היחיד שבאמת נראה רלוונטי כרגע. למעשה, אני חושבת שזה פרוייקט ראוי, הניסיון להבין את העולם ברגע הנוכחי.
יום אחד אני אכתוב מסקנות.

כולנו סגורות בבתים עם הילדים שלנו, מתחרפנות והחיים עוברים. ופעם היינו צעירות והחלפנו מבטים עם קיאנו ריבס, היינו צעירות והיינו בהופעה, דרו ברימור היתה חברת ילדות שלי, נסעתי עם מישהו במעלית. כל הדברים האלו יחד, התנגשויות בין עולם האנשים הרגילים ועולם האנשים המומצאים. אוסף של קוריוזים שנחקקו בזיכרון. אוסף היסטוריות סודיות מרתקות של נשים רגילות לחלוטין. שוני ודמיון מוחלטים. אני חושבת שהיה משהו מלא כנות בשרשור הזה. כנות של ילדות שרואות את הדברים כמו שהם, יש בעולם אנשים זוהרים.

הצג שרשור

אני לא יודעת מה שם הצחיק אותי כל כך. את רוב השמות לא הכרתי. אבל מישהי כתבה סיכום של השרשור וחילקה ציונים ומשהו בנימה שלה הביא אותי למצב הזה. ('דיויד בואי הידוע בכינויו אלוהים')
אולי זה היה בגלל העליבות של הרגע הזה מול הזוהר שקרן עמום מהסיפורים. משהו באבסורד, בהתפארות למרות הכל, בהתענגות המשותפת על כלום.

הצג שרשור

ככל הנראה אני. הנערה מסתגרת בחדר שלה, עסוקה בפרוייקטים של D&D ועין פה לידי קורא את הספר על תולדות האסטרונומיה שקניתי לעצמי לא מזמן בחיפה בין הסגרים.
כן היה רגע אחד של דחיינות היום, למעשה. הנערה הגיעה בריצה לראות אם אני בוכה או צוחקת. אף אחת מאיתנו לא ידעה לומר אם זה זה או זה. ברוב חוכמה היא שאלה איך זה התחיל, ובין היבבות אמרתי לה - בצחוק. אחרי שקראתי שרשור בקבוצה של האמהות שבו הן סיפרו על פגישות עם מפורסמים.

הצג שרשור

יכול להיות שהניסוי שלי בהפיכת הדחיינות למשימה עבד טוב יותר מכפי שציפיתי. עבדתי ממש מעולה היום, וכשלא עבדתי היה ברור שזה בגלל שעכשיו אני פשוט לא יכולה לעבוד, אז עשיתי דברים מעולים אחרים. הפעלתי את מכונת התפירה של אמא שלי ותיקנתי חצאית וציפה, הלכתי לים והתגלגלתי על הדשא בזמן שאני מזמזמת לעצמי, והכנתי פסטה עם פטריות וחלב קוקוס וטופו. כל כך התלהבתי מהיעילות שלי שעשיתי כביסה אחת יותר מדי ועכשיו היא מחכה שמישהו בבית ישבר ראשון ויתלה אותה.

זה מה שאני זוכרת. כמו עם חלומות זה מעורפל, זה מקוטע, ולכתוב על זה לוקח הרבה יותר זמן ומקום ממה שציפיתי.

הצג שרשור

אחר כך בפייסבוק קבוצות של רקדנים הובילו אותי לבחורה יפה מאוד שפותחת מסלול לימודים עתידני של פרפורמנס, ובדף שלה תמונות שלה רוקדת בתחתונים, והתמרמרתי על זכויות היתר של הגוף היפה והרזה, שמדבר את החופש להיות מה שאת, ומשם הלכתי למסלולי ריגול אחרי אנשים שמכירים אנשים שאני מכירה, ומשם לדיון על סינטולוגיה אצל האמהות התל אביביות, וכתבה על סיינטולוגיה במאקו, וכתבה על סקיני שיימינג במאקו, ואז חזרתי לבדוק קצת מבחנים וכדי להיות בטוחה מבחינה גאוגרפית פתחתי ערכים על נורמנים והאיזור הבאלטי בויקיפדיה.

הצג שרשור

אחר כך רציתי לראות מי זה הלב הזה, שכותב ככה בלי שום בושה מניפסטים של ניו אייג', ומצאתי את הבלוג שלו על אהבה שהוא כתב לזכר אהובתו המתה, ותמונות שבהן הוא נראה כמו איש עדין מאוד, מזכיר לי מישהו שאני מכירה, עומד לפני דלת הזזה ישנה עם זכוכית כפור מתחת לדגלוני תפילה טיבטיים.

הצג שרשור

עוד מאמר עם קצת פופיולר קוונטים בולשיט והתודעה כמערכת של קישוריות הדוקה, ומשם - בום! פאן פסיכיזם. זה מצא חן בעיני ונראה לי הגיוני ומתאים לעתיד של AI בעל תודעה, וסינגולריות שכמו שכבר אמרתי מעסיקה אותי לאחרונה בבחינת הכר את האויב, או לפחות בבחינת אימוץ של גישת EMIC.

הצג שרשור

לא מזמן האזנתי להרצאה של מיכל גבעוני על תקווה בעידן של תודעה אפוקליפטית, וקראתי קצת מהמאמר שלה בתאוריה וביקורת על השימושים הריקים של המונח הזה בשמאל, ומאז זה קופץ בכל מקום, תקווה. אחרי ההרצאה היתה לי שיחה עם חבר על הביקורת שלה על פוליטיקת התקווה והוא אמר שהיא יוצאת מנקודת מוצא נאוליברלית, שמקדשת חופש, ושיש אפשרות אחרת, לותרנית, של here I stand I can do no other. כמה ימים אחר כך קראתי בויקיפדיה שאין סימוכין לכך שהציטוט הזה נאמר מפיו של לותר אי פעם.

אבל חזרה לדחיינות של היום הזה ולידידי לב,

הצג שרשור

משם המשכתי לבינג' רפרוף על מאמרים של אותו לב, אחד על סוף העולם הקרב ועל תקווה. הוא הביא ציטוט מתוך הביוגרפיה של הצ'יף האחרון של האבסורקה בצפון אמריקה, plenty coups, שאמר שאחרי שהבאפלו עזב הלבבות של בני עמו נפלו לארץ והם לא יכלו להרים אותם עוד, ואחרי זה לא קרה דבר. ואיזה ליר אחד שאמר שאין דבר בשפה האנושית שאפשר לומר שהוא יותר קשה מהאמירה שאחר כך לא היה דבר. מתוך הסיפור הזה לב ניסה לגזור איזה מסר של תקווה, אבל אני לא ראיתי איך.

הצג שרשור

היום בקבוצה של האמהות קראתי על קורין גדעון והפוסט שלה על איכילוב והפוסט של איכילוב עליה, והתמלאתי יאוש ואימה מההשוואה בין שיימינג על בנאדם לשיימינג על מוסד, שנראת לי בלתי נתפסת. אחר כך בהארץ רפרפתי על מאמר של גדעון לב על הרעיון האינדיבדואלי ושברו, ערבוב כזה של דברים שנדמה שנכתבים הרבה מאוד לאחרונה על היותנו צביר אורגניזמים מהלך, נשלטים על ידי גחמות של חיידקי מעיים, וגם הכיוון השני - הייתנו תוצרי תרבות שמופעלים על ידי נוירוני מראה וכו', והמסקנה היא שעכשיו האשליה האינדבידואלית מביאה אותנו לכליון.

אני חושבת על זה בדומה לכתיבה של חלומות, כזו של מוקדם בבוקר. לפעמים הדחף לשחזר ולזכור מאוד חזק, ואני מתמסרת לו בלי להבין עד הסוף למה. בין כה הזכרון המצועף של החלום רווי משמועת וטרי רק בבוקר, וכל העדויות האלו הופכות מהר מאוד לרשימה יבשה חסרת פשר. לא מסוגלות לשחזר את המהות החמקמקה, את ה-feel של החלום. אבל יש בזה משהו תרפויטי. חשבתי שיהיה משהו דומה בלנסות לחזור אל הרצף הזה, של שעות של בהיה מנותקת, ששוקעת בלי להשאיר עקבות, נשכחת, מתערבבת בתוככי התודעה עם כל השיט שקראתי אתמול ואקרא מחר.

הצג שרשור

עין בהפסקה ממסכים, וזו הזדמנות בשבילי לנצל את הבמה הזו שכולה לרשותי. הזדמנות מצויינת במיוחד כי זו תקופה של דד ליינים, היינו תקופה של דחיינות בלתי נלאת, ואת רוב שעות היום אני מבלה מול תוכן אינטרנט רנדומלי ירוד.
חשבתי לכתוב דוחות קריאה אודות השיטוטים הארוכים האלו, בין קבוצות פייסבוק של אקדמאים וקבוצות פייסבוק של הורים, רפרוף על כתבות בהארץ, וקריאה של ערכי ויקיפדיה על סינגולריות, אלגוריתמים, ודמויות היסטוריות איזוטריות.
כך בתוך ביצת הדחיינות הדביקה אני לפחות אשמור נאמנות לעקרון אחד: קראת - סכמי.

אחר כך דיברנו על הפלטפורמה הזו, על לדבר בחלל הכמעט ריק, על אסתטיקה של מרחבים וירטואלים, על הדהוד צורני.
היתה לי מחשבה על ההדהוד, עין, שלא הספקתי לומר לך אתמול בין כל הדברים.
מה אם ההדהוד הזה משמר באמת רק צורות, במובן הגס, ועם המרחק הולכים ונעלמים כל הפרטים?

אמרתי לו שככל שמה שאתה אומר הוא יותר שנוי במחלוקת אתה צריך לומר אותו יותר בזהירות, לא תובנה כזו מקורית. נתתי לו לקרוא את הטיוטה של מה שחשבתי לכתוב בהמשך של אותה שורה ממורמרת וקריפטית, שם ניסיתי ללא הצלחה להסביר למה כשמתרחקים מהמרכז לא רק מאבדים חברים אלא גם מאבדים איזו איכות של עומק שקיימת במקומות שבהם שאנשים מסכימים. תובנה מקורית קצת יותר, אבל מאוד בעייתית.

הצג שרשור
הצג ישנים יותר
Toootim

מסטודון היא רשת חברתית חופשית, מבוססת תוכנה חופשית ("קוד פתוח"). כאלטרנטיבה בלתי ריכוזית לפלטפרומות המסחריות, מסטודון מאפשרת להמנע מהסיכונים הנלווים להפקדת התקשורת שלך בידי חברה יחידה. שמת את מבטחך בשרת אחד — לא משנה במי בחרת, תמיד אפשר לדבר עם כל שאר המשתמשים. לכל מי שרוצה יש את האפשרות להקים שרת מסטודון עצמאי, ולהשתתף ברשת החברתית באופן חלק.