אז הרפואה הקונבנציונלית מעוררת בי התנגדות כי היא שייכת לאופן הייצור התעשייתי. היא נולדה מתוכו, היא שותפה להנחות היסוד שלו, הקיום שלה תלוי בו לחלוטין, היא משמשת כהצדקה עבורו, היא שותפה לעיוורונות שלו והיא פוצעת בקטן פצעים דומים לפצעים שהוא בכללותו פוצע. אני מבקש לשנות אותו, וזו חלק מהסיבה שאני מבקש לשנות אותה.

ובזאת, קוראינו היקרים, שילמתי את חובי, סדרת הפוסטים הזאת הסתיימה, ואני חופשי מעתה לכתוב בדיוק את מה שיתחשק לי לכתוב, אין יותר מגבלות.

Show thread

זה בעיקר מה שמקומם אותי, האופן שבו המכונות משטחות את העולם ומאחידות אותו. אחר כך יש את המחירים הקונקרטיים יותר של התיעוש: הזיהום, הרעש, הכיעור, כריית המשאבים הדורסנית, החורבן החברתי לגווניו. אבל כל אלו רק נובעים באופן משני מהעלבון המטפיזי היסודי, מחילול הקודש הזה שבסופו של דבר מרגיל אותנו לראות את העולם כמכונה ולראות את הגוף כמכונה.

Show thread

אז כן, אני ביקורתי מאוד כלפי שיטת הייצור התעשייתית של המאתיים שלוש מאות שנה האחרונות. נכון שהתיעוש הוא (גם) הרפתקה מסעירה שמרחיבה באופן בלתי נתפס את גבולות האנושי. ונכון שיש לו תועלות פרקטיות חשובות. אבל הקונספט הזה, של לתת למכונה לקחת פיסות מהעולם ולהפוך אותן לסדרה ארוכה של אובייקטים זהים, הקונספט הזה נחווה אצלי ככזה עלבון כלפי ההוויה, ששום תועלת שיכולה לצמוח ממנו לא תצדיק אותו.

Show thread

אני כותב את הפוסט הזה כמו אדם שמשלם חוב: "אין ברירה, זה מה שיש עכשיו". ואני תוהה ביני לבין עצמי אם ראוי לכתוב ככה פוסט, או שמא האמת החיה והרוטטת של הרגע מופיעה רק מתוך נטישת כל התכניות הקודמות והתמסרות בלתי מותנית למה שמבקש להיכתב עכשיו. ועם השאלה הזאת בראש אני ניגש (כך אני בוחר כרגע) לשלם את חובי.

Show thread

תשמעו, זה לא הפוסט שהכי בא לי לכתוב עכשיו.

אבל כתבתי סדרת פוסטים על איך ההתנגדות שלי לרפואה הקונבנציונלית קשורה לעקבות כאובים שהמפגשים שלי איתה השאירו לי בגוף; ומרגיש לי שהסדרה הזאת לא תהיה שלמה אם לא אציין כאן גם סיבה נוספת להתנגדות הפנימית הזאת: אני מתנגד לרפואה הקונבנציונלית בגלל הקשר ההדוק שלה לאופן הייצור התעשייתי.

אז במקום זה אני מציע אתיקה של גילוי נאות: לברר ולהציג את המוטיבציות הזהותיות שלי. לבדוק ולספר למה חשוב לי להצדיק את העמדה שעליה אני מנסה להגן. וכשאני מנסה לבדוק למה הסיפור הרפואי הממסדי מעורר בי רצון לערער עליו אני מגיע קודם כל לגוף שלי ולעקבות הכאובים שהרפואה הממסדית השאירה בו. אבל יש עוד סיבות להתנגדות הזו שלי, ואני מקווה לכתוב עליהן בהמשך.

Show thread

היה מתבקש להציע כאן שכל צד ינסה להשתחרר ממאחזי הזהות שלו ולהתדיין לשם בירור האמת בלבד. זה אידיאל יפה אבל קשה לביצוע, ונדמה לי שאימוץ לא ביקורתי שלו עלול לגרום יותר נזק מתועלת. הוא מזכיר לי קצת את הביקורת של ניטשה על מוסר המלחמה המודרני, שהיה חדש בימיו, זה שקבע שמלחמה היא צודקת רק אם מטרתה הגנה עצמית. הנורמה הזאת, טען ניטשה, מכריחה כל שליט לייחס תוקפנות ליריביו כדי להצדיק את תוקפנותו שלו, וכך מובילה לדמוניזציה הדדית. במקום שבו היו יריבים עכשיו יש אויבים.

Show thread

כשאנחנו מתווכחים על פוליטיקה באינטרנט אנחנו לא כל כך שונים מהתיאולוגים הימי-ביניימים שהתווכחו ביניהם איזו דת התגלות מונותיאיסטית היא דת האמת. גם אנחנו כמותם מושקעים באמת שעליה אנחנו מתווכחים, חשוב לנו להוכיח שהאמת היא כזו ולא אחרת, וזה עושה אותנו פחות פנויים לברר מה נכון ומה לא.

Show thread

הלכתי לסיפורים הללו כי ראיתי שאם אני רוצה לכתוב פה ברצינות דברים שאני חושב על העולם, יש איזה ויכוח על הקורונה, ומדיניות רפואית בכלל, שאני לא יכול להימנע ממנו. וחשבתי שכמבוא לויכוח הזה ראוי לתת איזה גילוי נאות לגבי המוטיבציה הרגשית שעומדת מאחוריו בצד שלי.

Show thread

לפני כמה ימים כתבתי כאן קצת על ההיסטוריות הרפואיות של השיניים ושל העיניים שלי, ועל איך ההיסטוריות הללו יוצרות אצלי כעס וחוסר אמון כלפי הסיפור הרפואי הממסדי, ורצון לשנות אותו.

מלבד שני הסיפורים הללו יש לי גם סיפור כאוב על ניתוח מיותר שבוצע בי בינקותי והשאיר פגיעה מתמשכת בגוף ובנפש. אבל את הסיפור הזה רק אסמן כאן בינתיים, אולי אספר אותו במלואו בפעם אחרת.

השימוש החביב עלי ביותר לטלפון הסלולרי הוא להתכתב עם מישהו שיושב בחדר הסמוך.
סוף סוף יש לי ווקי טוקי שפועל כמו שצריך, הגשמת חלום ילדות.

אתמול עצרתי במכולת שבסוף גשר ההגנה לקנות אינג'רה. הבחור הצעיר החייכן-קצת-יותר-מדי בדיוק עמד מעל הסל וקיפל את העיגול האפור הדק לתוך השקית השחורה שהחזיקה אחת משני הילדות עם הצמות. היו להן בגדים אדומים וורודים ולבנים, ואמרתי גם אני רוצה שתייםאינג'רה, והן הסתכלו עלי בעיניים גדולות משועשעות. איך גם בעברית אינג'רה? הן שואלות אותי ובאות אלי. מתקנות: גם ישראלית אוכלים אינג'רה? אני מהנהנת חייכנית. את אוהבת אינג'רה? (בגבות מתוחות למעלה) כן. את ישראלית? כן. ואתן? לא. אז מה? אריתראה. אריתראית.

הן יוצאות ואני מנסה לשתף את החייכן-קצת-יותר מדי במחשבות נפשי היפות: למה הן אומרות שהן לא ישראליות? העברית שלו לא טובה יותר משלהן. הוא אומר: כן. את לא רואים ישראלית. רואים אירופה. אבל אני מתעקשת: הן לא נולדו פה? הילדות היו בנות שבע, אולי שמונה. הוא ממשיך לדבר עלי ועל אירופה. איפה הן נולדו? אני שואלת, באריתראה? כן. אריתראה. והן לא ישראליות? הוא מחייך.
בלילה חלמתי שאני קונה אינג'רה בחנות של תחנת דלק מבחור לבן עם כובע גרב, שלא יודע את המחיר, ואני אומרת לו 7 שקל, אני יודעת, ככה זה בכל מקום.

אז כן, אני כועס על הסיפור החברתי ששם לי משקפיים על הפנים מלכתחילה, והשאיר אותן שם יותר משלושים שנה. מתחברים לי בו הסיפור הרפואי על העיניים ותיקונן עם הסיפור החינוכי-לימודי-משמעתי של בית הספר. אני ממש ממש רוצה לעזור לסיפורים האלה להשתנות. וזו עוד סיבה ביוגרפית לחשד העמוק שלי כלפי הסיפורים שהמוסדות הרפואיים מספרים על האדם וגופו וחולייו ורפואתו.

Show thread

זה היה מפחיד, להשליך אותם לכל הרוחות, אבל אני מגלה שהחיים בלעדיהם הרבה יותר קלים ממה שחששתי. וזה כל כך משפר את החוויה הגופנית המיידית שלי, קצת כמו לשרות בתוך ענן עדין של נועם.

Show thread

התחתונים הלוחצות במקרה הזה היו הבידוד שלי מהעולם מאחורי זגוגיות, והקפיאה התנועתית המתמדת שנדרשה ממני כדי להיזהר שלא יפלו, והלחץ המתמיד על האף ומאחורי האוזניים, וכאב הראש העדין, המחלחל, של ההסתגלות המתמשכת של העיניים למיקוד השרירותי שנכפה עליהן. ואז הניתוק המתמשך מהחוויה הגופנית, שהיה הכרחי כדי להתעלם מכל אלה ולהמשיך לחבוש את המשקפיים.

Show thread

אני לא יודע אם הראייה שלי הידרדרה בגלל או למרות המשקפיים, או בלי קשר אליהם. אבל כשלפני כמה ימים החבר בני שאל אותי מה עשיתי ששיפר את החיים שלי בצורה כל כך דרמטית, התשובה הראשונה שלי (היו עוד) היתה זה שלפני שנתיים השלכתי את המשקפיים שלי לכל הרוחות. ניסיתי להסביר לו למה זה עשה לי כל כך טוב, והוא סיכם את זה יותר טוב ממני: "זה כמו ששנים הלכת עם תחתונים לוחצות, ואז עברת לבוקסר".

Show thread

בגיל שבע נשלחתי לאופטומטריסט, שאבחן קוצר ראייה ורשם לי משקפיים. אמא שלי שיקרה לי שאם אקפיד לחבוש אותם כראוי אולי לא אצטרך אותם יותר אחרי שנה או שנתיים. הקפדתי לחבוש אותם כראוי, הייתי ילד טוב, ולאורך השנים ראייתי הלכה והידרדרה עד שהתייצבתי על מרשם של בערך מינוס 6 בשתי העיניים, עם צילינדר.

אבל כל השיניים שלי מלאות גושי מתכת. בדרך כלל זה לא מפריע לי אבל לפעמים אני שם לב שזה ממש לא נעים לי בלסתות, בקטע של זרם חשמלי עדין או מוליכות קור מעצבנת. ואז אני חושב שרוב הסתימות הללו כנראה היו מיותרות מלכתחילה, ואני מתמלא תשוקה לשנות את הסיפור הרפואי שהביא אותן לתוך השיניים שלי.

Show thread

וזה לא שאני שומר על השיניים שלי בהקפדה קיצונית. אני לא אוכל המון מתוקים אבל גם לא ממעיט באופן חריג. פעם ביום מעביר חוט דנטלי ומצחצח, על הבוקר או כשאני מתעורר בלילה. לפעמים יש קצת כאב או רגישות ואז אני משתמש בחוט בשביל לעסות את החניכיים, וזה עובר. פעם פחדתי שאני אגלה פתאום שכל השיניים שלי רקובות ושעשיתי לעצמי נזק, אבל כשעוד ועוד זמן עובר בלי שנופלות לי כל השיניים החשש הזה הולך ונעלם.

Show thread
עוד
Toootim

מסטודון היא רשת חברתית חופשית, מבוססת תוכנה חופשית ("קוד פתוח"). כאלטרנטיבה בלתי ריכוזית לפלטפרומות המסחריות, מסטודון מאפשרת להמנע מהסיכונים הנלווים להפקדת התקשורת שלך בידי חברה יחידה. שמת את מבטחך בשרת אחד — לא משנה במי בחרת, תמיד אפשר לדבר עם כל שאר המשתמשים. לכל מי שרוצה יש את האפשרות להקים שרת מסטודון עצמאי, ולהשתתף ברשת החברתית באופן חלק.